ביקורת על הפסיכיאטריה הביולוגית

כבר בעת עבודתי כפסיכולוג קליני בבית החולים גהה חשתי אי נחת שהלכה וגברה ממה שראיתי שם. בקיצור אומר, ראיתי אנשים במצוקה שמקבלים טיפול תרופתי מסיבי (לרוב קוקטיילים) והופכים למסוממים. לא חשתי שזוהי עזרה אמיתית או ראויה אלא איזה שהוא שיבוש יזום של פעילות המוח שלעתים משטח סימפטומים, אבל קשה להחשיבו כטיפול. אז התחלתי להתענין ולחפש מה נכתב בתחום הביקורת על הטיפול הביולוגי בפסיכיאטריה. מצאתי לא מעט חומר מרתק ומאז הצטבר הרבה מאוד חומר מאתגר. כיום ברור לי, מעבר לכל ספק, שהטיפול הביולוגי אינו אלא שיבוש מכוון של פעילות המוח. שיבוש פעילות המוח הוא המנגנון הבסיסי שדרכו מייצרות התרופות הפסיכיאטריות את השפעתן. הטענות בדבר חוסר איזון ביוכימי במוח שכביכול מייצר צורות שונות של מצוקה נפשית, הן לא יותר מבדיות והולכת שולל. כל הטענות הללו הופרכו מחקרית ואין להן בעצם שום בסיס מדעי. הטיעון שיש מצבים (קיצוניים) שבהם אי אפשר להימנע ממתן תרופות, גם הוא לא מדויק. גם אם מטופל בוחר להעזר בתרופות בגלל מצוקתו הנפשית החריפה, כדאי שיידע שרצוי לעשות זאת לפרק הזמן הקצר ביותר ובמינון הנמוך ביותר. גם הטענה שלא קיימות חלופות טיפוליות לטיפולים התרופתיים (וגם ואשפוזים וכד') מופרכת. בהחלט קיימות חלופות בדוקות מדעית. אפילו בתחום הטיפול בפסיכוזה ישנן אלטרנטיבות לא תרופתיות שעדיפות על הטיפול התרופתי במובנים רבים.

אבל חשוב להדגיש שעל מנת להיגמל מתרופות פסיכיאטריות צריך להעזר באיש מקצוע עם נסיון בתחום שיידע להתוות את המסלול הנכון ואת הקצב הנכון. גמילה מתרופות יכולה להיות תהליך לא פשוט שכרוך אפילו בקשיים וסיכונים מסויימים.